<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת שופטים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ודרשו השופטים היטב [דברים י"ט]. פסק זו מצות עשה על הדיינים לחקור העדים כדאסיק דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה אלא כדי שלא תנעול דלת וכו'.
<h2>דף ו:</h2>
פירוש זוממין. אשר להם הריב [דברים י"ט]. יבא בעל השור ויעמוד על שורו, כך בעלי דינים יעמדו שם בב"ד כשיעידו העדים. מכאן פסק אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. והלכה כרבא דאמר בפ' הגוזל [קי"ב ע"ב] פעמים שמקבלין עדות שלא בפני בעל דין כגון דאזלי סהדי למדינת הים או דאייתי סהדי ושלחו ליה ולא אתא. לפני ה'. שאינם עומדים לפני בשר ודם. וכן מפרש בגמרא [סנהדרין ו' ע"ב] דעו לפני מי אתם עומדים וכו'.
שופטים ושוטרים [דברים ט"ז]. מוסב למעלה כברכת ד' אלקיך אשר נתן לך, ובזכות מה נתן לך, בזכות הדינים והמשפטים. וזהו שאמר הכתוב (משלי כ"ט ד') מלך במשפט יעמיד ארץ, מלכה של תורה בזכות הרגיל בדין לעשות מעמיד הארץ, ואיש תרומות יהרסנה, פי' אדם המרים עצמו מלעשות דין, ועושה עצמו כתרומה שהיא אסורה לזרים, ומונע מלהיות דיין, ואומר שלום עליך נפשי יהרסנה. לפי שמא אם ימנע התלמיד חכם מלהיות דיין, יושיבו עם הארץ בדין ויקלקל הדין. ומעשה בר' אליעזר הגדול כשנפטר מן העולם, ונכנס בן אחותו אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר ליה כלום יש בתורה שלא קיימת, קיימת תורה, קיימת מצות, למדת ולימדת, ומידה גדולה הוא כך שלא קבלת עליך שררה לישב בדין, אמר ליה ועל זה אני בוכה שעתיד אני ליתן דין וחשבון שהייתי יכול להיות דיין והרשלתי עצמי לעשות דין בישראל, הוי איש תרומות יהרסנה. מכאן פסק שהוא מצוה לתלמיד חכם להשתדל בדין ולהיות דיין, ועונש עליו אם ימאן ומסלק עצמו מן הדין.
<h2>דף ז:</h2>
ד"א לא תטע לך אשירה [דברים ט"ז] בגמרא וכן פסק כל המעמיד דיין עם הארץ לוקה, שנא' שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשירה וגו'. ד"א מכאן פסק כל המעמיד תלמיד שאינו הגון לוקה משום לא תטע לך וגו' שבית המדרש הוא כמזבח ומכפר על לומדיה, ומעמיד תלמיד שאינו הגון הרי הוא כאשירה.
ושפטו את העם משפט צדק [דברים ט"ז]. ללמד שעושין צדקה עם הזכאי, ועם החייב שהוציאו גזילה מתחת ידו. ד"א הדיין שדן דין אמת, עושה צדקה עם כל הבריות שנאמר (תהלים פ"ה י"ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף בזמן שדנין דין אמת בארץ אז הקב"ה עושה (ד)צדקה עם כל הבריות ומציל אותן מייסורין ומפורעניות וטובה צומחת ובאה לעולם. ומכל מקום פסק שמוזהר הדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש שנא' (דברים א' ט"ז) ואצוה את שופטיכם וגו'. לא תכירו פנים. פסק זו אזהרה לא תכירהו ולא תנכרהו.
<h2>דף יז.</h2>
ד"א שופטים ושוטרים [דברים ט"ז]. שיהו שופטים ראויין להיות שוטרים, ובעלי זרוע במעשים טובים, ובגבורה שהיא נקי מכל דבר, שלא יהא פתחון פה לבעלי הדינין לומר טול קורה וכו', ולא בשופט של פסולת דבר הכתוב. וכן הוא אומר (שמות י"ח כ"ה) ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל דחיל בתורה ובמעשים טובים. וכן בשמואל כתיב (שמואל א' י"ב) הנני ענו בי נגד ד' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וגו' ואפי' לצורכם לא נטלתי אלא משלי.
<h2>דף יט.</h2>
פירוש זוממין. אשר להם הריב [דברים י"ט]. יבא בעל השור ויעמוד על שורו, כך בעלי דינים יעמדו שם בב"ד כשיעידו העדים. מכאן פסק אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. והלכה כרבא דאמר בפ' הגוזל [קי"ב ע"ב] פעמים שמקבלין עדות שלא בפני בעל דין כגון דאזלי סהדי למדינת הים או דאייתי סהדי ושלחו ליה ולא אתא. לפני ה'. שאינם עומדים לפני בשר ודם. וכן מפרש בגמרא [סנהדרין ו' ע"ב] דעו לפני מי אתם עומדים וכו'.
<h2>דף כ:</h2>
שום תשים [דברים י"ז]. שאם מת מנה בנו תחתיו. בגמרא תשים שתהא אימתו עליך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכמו שנא' משפטו (רש) של מלך בספר שמואל (א' ח'). ובגמרא [סנהדרין כ' ע"ב] מפרש מלך פורץ וגודר.
כי תבא אל הארץ [דברים י"ז]. כי תב"א בגי' בימי שמואל. מקרב אחיך. בגימ' "משבט יהודה" למלכי דוד. לתת עליך איש "נכרי". בגימ' הורדו"ס. לתת עליך. לשים עליך לא כתיב, אלא לתת אפי' לשעה.
<h2>דף כא:</h2>
ולא יסור לבבו [דברים י"ז]. פסק זו אזהרה אפי' לאשה אחת והיא מסירה. בגמרא מפרש לכך לא נתגלו טעמי תורה דארבעה טעמים נתגלו שנא' לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו ונכשל בהם גדול העולם שלמה המלך וכו'.
וד' אמר לא תוסיפון לשוב וגו' [דברים י"ז]. לשוב דריש בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לפרקמטיא ולכבוש את הארץ. וק"ק האיך נהגו היתר ההולכים לדור במצרים. ופי' הר"ר אליעזר ממי"ץ דלא אסרה תורה אלא דרך הבא מארץ ישראל למצרים אבל משאר הארצות למצרים מותר.
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וגו' [דברים י"ז]. פסק זו מצות עשה על המלך כשיעמיד במלכותו שחייב לכתוב לעצמו ס"ת אחר, לבד אשר כתב לו לעצמו בהדיוטותו, וזהו משנה. וכן פסק כי כל הדיוט והדיוט מישראל חייב לכתוב לעצמו ס"ת, שנאמר (דברים י"ז י"ט) ועתה כתבו וגו'. וכן פסק שכל איש ואיש חייב לכתוב לו ס"ת ואע"ג שהניחו לו אבותיו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. והיתה עמו. עמו בכל מקום, לבד בבית המרחץ ובית הכבוד. למען ילמד ליראה. התלמוד מביא לידי יראה. את ד' אלקיו. שהוא מלך על כל המלכים הוא יהיה מלך עליו ולא אחר.
והיתה עמו וקרא בו [דברים י"ז]. בגימ' שראוי לקרוא בו, פרט לבית המרחץ ולבית הכסא מקום טמא.
<h2>דף כב.</h2>
שום תשים עליך מלך [דברים י"ז]. ולא עליך מלכה. שאין ממנין עליהן מלכה כפי רצונם, אך המלך נושא אשה כפי רצונו והיא נקראת מלכה. תשים עליך מלך. בגמרא מפרש שאין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משמשין בשרביטו וכו'.
<h2>דף כג.</h2>
ופסק דג' הדיוטות יכולין לכתוב פיתקא סרבנות על מי שאומר שלא ירד לדין, וכן יחיד מומחה. אך אם א' אומר נדון כאן ואחד אומר נלך (לבית רבי) למקום הוועד, בגמרא [סנהדרין ל"א ע"ב] מפרש דיש חילוק בין תובע לנתבע, ודווקא בתביעת ממון [הלואה] משום דעבד לוה וכו' אבל בדיני פקדון דלא עשה לו טובה ולא שייך טעמא עבד לוה וכו' כופין אתו ודן בעירו, וכ"ש בדיני קנסות. ואפי' בתביעת הלואה נמי דווקא כשמודה שהלווהו ויש טענות אחרות ביניהן, אך אם כופר שלא הלווהו מעולם אין כופין הנתבע ללכת אחר התובע. וכן פסק הדבר. ופסק ר"ץ דבית הוועד הוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים, אבל [אם אמר] לבי"ד הגדול [קאזילנא ואפי' אם אמר הלוה כן הרשות בידו כמו] דאסיק פרק הגוזל [קי"ב ע"ב] וכו'. והוא ב"ד הגדול שבירושלים. אך כל בתי דינים שלנו הוא בית הוועד.
<h2>דף לא:</h2>
ופסק בשנים שנתעצמו דיכול לומר כתובו לי מאיזה טעם דנתוני ככה כותבין לו ודוקא בשנים נתעצמו, אבל בשנים שברר לו זה אחד וזה אחד, אין כופין הדיינים לכתוב לבעל דין מאיזה טעם דנתוני. וכן פסק (דאיקרי) אדם הנברח על פי חרם בי"ד מיקרי נתעצמו. ופסק דאם יש בעיר שני תלמידי חכמים, אפי' האחד גדול מחבירו, יכול הנתבע לומר לא אלך לדין אלא בפני זה שקטן ממנו, דמצי למימר לא מטריחנא לך, ודווקא בנתעצמו דיכול לומר כתובו לי מאיזה טעם דנתוני, אבל במקום דלא מצי למימר כתובו לי וכו' יכול להכריחו ללכת לפני הגדול שבעיר.
ופסק דג' הדיוטות יכולין לכתוב פיתקא סרבנות על מי שאומר שלא ירד לדין, וכן יחיד מומחה. אך אם א' אומר נדון כאן ואחד אומר נלך (לבית רבי) למקום הוועד, בגמרא [סנהדרין ל"א ע"ב] מפרש דיש חילוק בין תובע לנתבע, ודווקא בתביעת ממון [הלואה] משום דעבד לוה וכו' אבל בדיני פקדון דלא עשה לו טובה ולא שייך טעמא עבד לוה וכו' כופין אתו ודן בעירו, וכ"ש בדיני קנסות. ואפי' בתביעת הלואה נמי דווקא כשמודה שהלווהו ויש טענות אחרות ביניהן, אך אם כופר שלא הלווהו מעולם אין כופין הנתבע ללכת אחר התובע. וכן פסק הדבר. ופסק ר"ץ דבית הוועד הוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים, אבל [אם אמר] לבי"ד הגדול [קאזילנא ואפי' אם אמר הלוה כן הרשות בידו כמו] דאסיק פרק הגוזל [קי"ב ע"ב] וכו'. והוא ב"ד הגדול שבירושלים. אך כל בתי דינים שלנו הוא בית הוועד.
<h2>דף לב.</h2>
ודרשו השופטים היטב [דברים י"ט]. פסק זו מצות עשה על הדיינים לחקור העדים כדאסיק דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה אלא כדי שלא תנעול דלת וכו'.
<h2>דף לב:</h2>
צדק צדק תרדוף [דברים ט"ז]. בגמרא מפרש הלך אחר בי"ד יפה. מכאן פסק [שילך לדון] למקום ששם אדם גדול. צדק צדק תרדוף. לכך כתיב ב' פעמים צדק צדק א' לדין ואחר לפשרה.
<h2>דף לג.</h2>
שופטים [דברים ט"ז]. פסק אלפסי בטעו הדיינים, ג' שיעורים, אם טעה בדבר משנה חוזר ואפי' ברב ושמואל. ואם טעה בשיקול הדעת, ונתן הדיין ביד שלא כדין, עליו לשלם. ואם בשיקול הדעת טעה ולא נשא ונתן ביד פטור ואינו חוזר. ואם בדברי אמוראים ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אי כתרי לישני ופסק כאחד מהם דעביד כי האי עביד ודעביד כי האי עביד ובזה שייך ברירת הדיין וכן אסיק פרק אחד דיני ממונות דהלכה כרב חסדא וכו'.
<h2>דף לו:</h2>
לא תוכל לתת עליך איש נכרי [דברים י"ז]. זו אזהרת לאו. מכאן פסק שאין להשים שום שררה ודיין על ישראל אלא מישראל ולא גרים. ובגמרא [יבמות ק"ב ע"א] מפרש אם הייתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ופי' רש"י אפי' דיני נפשות, וק"ק דבעינן בדיני נפשות בדוק מד' אמהות לכך צריך לפרש דן אפי' ישראל, דיני ממונות. עליך. ולא על גרים, מכאן אמרי' [שם] גר דן את חבירו דבר תורה.
ד"א שופטים ושוטרים [דברים ט"ז]. שיהו שופטים ראויין להיות שוטרים, ובעלי זרוע במעשים טובים, ובגבורה שהיא נקי מכל דבר, שלא יהא פתחון פה לבעלי הדינין לומר טול קורה וכו', ולא בשופט של פסולת דבר הכתוב. וכן הוא אומר (שמות י"ח כ"ה) ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל דחיל בתורה ובמעשים טובים. וכן בשמואל כתיב (שמואל א' י"ב) הנני ענו בי נגד ד' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וגו' ואפי' לצורכם לא נטלתי אלא משלי.
<h2>דף מא.</h2>
יומת המת [דברים ט"ז]. בגמרא מכאן פסק צריך שיעידו העדים שהתרו בו, והוא התיר עצמו למיתה ואמר על מנת כן אני עושה. אך אם לא היתיר עצמו אין דנין אותו במיתת ב"ד, אך כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שערי עד שתבקע כריסו.
<h2>דף מד.</h2>
מלחמה עד רדתה [דברים כ']. גי' גם יום השבת, ולפי שיריחו נלכדה בשבת וקיימו עד רדתה אפי' בשבת, ועל שמעל עכן נהרג יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובן של סנהדרין, לכך סמך כי ימצא חלל.
<h2>דף ע.</h2>
דורשי רשומות, סמך פרשה כי תצור לפרשת כנענים ז' עממים דאמרה תורה [דברים כ'] לא תחיה כל נשמה לפי שכנען סירס נח ומנעו מלעשות פרי. ולכך הזהיר את ישראל שלא להחיות את הכנעני והזהירן שלא להשחית עץ עושה פרי. וזהו כי האדם עץ השדה וגו' כלומר מן האדם שנענש כנען על שסירס נח שנארר לפי שמנעו מלעשות פרי אתה לומד עונש המשחית וכורת עץ עושה פרי.
<h2>דף פא:</h2>
יומת המת [דברים ט"ז]. בגמרא מכאן פסק צריך שיעידו העדים שהתרו בו, והוא התיר עצמו למיתה ואמר על מנת כן אני עושה. אך אם לא היתיר עצמו אין דנין אותו במיתת ב"ד, אך כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שערי עד שתבקע כריסו.
<h2>דף פט.</h2>
וכל העם ישמעו ויראו [דברים י"ז]. מכאן פסק דמ"ע להמתין עד הרגל להמיתו.
